בימים סגריריים הבטתי למעלה
וכל כך רציתי
שיהיה קצת חמים ונעים
אז, צעקתי לאלוהים
והוא שתק...
ימיי הכאובים תפסו קבע בליבי
וביום חורפי הלכתי כהרגלי
ראשי כפוף מטה
ופתאום, ראיתי בדרכי
במי שלולית עכורים
את כל צבעי הקשת
ואמרתי בליבי כמה יופי יש בלכלוך הזה...
הרמתי את ראשי וחייכתי לאלוהים
לפעמים לא צריך לענות
מספיק רק להראות
אך, אז גם הבנתי שהכל קיים
וכל שעליי לעשות
זה לפקוח את עיניי
ולראות קצת אחרת
האנושיות מובילה אותנו לראות אחרת. לפקוח את העיניים על ידי הכאב האומר לנו שמשהו פה לא בסדר. לחקור. לברר. למצוא את השורש של הבעיה ולטפל בו בחמלה.
האנושיות מצעידה אותנו בדרכים הנחשבות בעינינו למכוערות ולפעמים קשות עד כדי חולי האומר לנו שמשהו בתוכנו לא בסדר ועלינו להוציאו מהמחילה אל האור על ידי מחילה עצמית.
האנושיות מטביעה בנו את חותמה מימים ימימה ומוסרת בידינו את הבחירה במה להאמין. לפחד שאומר לנו "אין" או לחלום שאומר לנו "יש".
האנושיות טמונה בנו באופן טבעי ומובילה אותנו לחמלה, מחילה וחלימה, לחיים של שלמות ואהבה. אני מגשימה את חלום האנושיות שבי כי זה מה שהיה חסר לי ומעבירה את הדיע שלי על ידי הדרכת אחרים להגיע אל הניצוץ האנושי הטמון בכל אחד מאיתנו.
אני קוראת לניצוץ האנושי, ניצוץ אלוהי.
אביה הבר, מדריכה לפיתוח המודעות העצמית - לחיות של(ו)ם באמצעות יש מעין.
